ראינו ש [דרך אגב, מיד אתם רואים שזה משפט מורכב עם פסוקית מושא] רוב המשפטים ש [שוב פסוקית] אנחנו משתמשים בהם הם משפטים מורכבים.
למדנו איך נראית פסוקית מושא פשוטה: ראינו שX, X=המשפטים מורכבים. ראינו ש-X = נושא+נשוא (אנחנו=נושא, ראי(נו)=נשוא, ובפסוקית: המשפטים=נושא, מורכבים=נשוא. הפסוקית היא משפט שמני, שבו הנשוא אינו פועל אלא תואר: מורכבים.
משפטים מורכבים עם פסוקית תיאור
עכשיו נראה משפטים עם פסוקיות תיאור. אמרנו שתיאור הוא תמיד צירוף פועל (יש אומרים בכלל: צירוף הנשוא). אבל זה לא מושא אלא תיאור זמן, מקום, סיבה וכו' של הנשוא. דוגמאות לתיאור במשפט פשוט: הם הגיעו אתמול. הוא הלך בשדות. הפעולה בוטלה בגלל הגשם.
בתיאור בצורת פסוקית מילות ה"שיעבוד" של הפסוקית הן למשל: כש... (סימן לתחילת פסוקית תיאור זמן. כך גם "כאשר": נפעל כשהתנאים יתאימו. נפעל כאשר התנאים יתאימו. במקום ש... או במקום שבו...: ניפגש במקום שבו נפגשנו בפעם האחרונה). מפני ש... משום ש... מכיוון ש... סימנים לפסוקית סיבה. והסימן החשוב ביותר: "כי". רשמו לפניכם שהמילה "כי" תמיד פותחת פסוקית.
הנה דוגמאות למשפטים מורכבים עם תיאורי זמן. בכולם מתואר הנשוא. בכולם התיאור מתחיל במילת שיעבוד מהסוג שתואר למעלה.
היא דיברה כשהגיע התור שלה. (מתי היא דיברה? כשהגיע התור שלה. פסוקית תיאור זמן.
הוא שתק כי לא היה לו מה להגיד ("היה=עבר של יש, וזכרו: כל נטיות "יש" הן נשוא במשפט השמני מסוג: יש=תחליף פועל).
הם צחקו מכיוון שהם היו במבוכה. (פסוקית תיאור סיבה: מכיוון ש...)
הצבא פעל כפי שהדרג המדינה הורה לו (כפי ש... = סימן לפסוקית תיאור אופן).
משפטים מורכבים עם פסוקית לוואי.
אותו הדבר אבל עם לוואי:
האיש שעליו סיפרתי לך נעלם.
שוב, יש לפניכם "ש...", ואתם מתכוננים לניתוח משפט מורכב. האיש "ההוא" נעלם. ההוא=סיפרתי לך עליו. זוהי פסוקית הלוואי. כמו כל לוואי היא מצטרפת לשם עצם ומתארת אותו במשפט, כלומר בפסוקית, עם נושא ונשוא. ניתוח הפסוקית במקרה זה: סיפרתי (אני סיפרתי = נושא+נשוא), לך = למי? ל+אתה, כלומר מושא.)
במשפט הבא שם העצם הוא המושא של המשפט. (מכתב). למושא מצטרף תיאור, כלומר משלים אותו, כלומר הוא לוואי. התיאור בצורת משפט, נפתח בתמרור "ש...", כלומר פסוקית.
היא כתבה מכתב שהסביר את מניעיה (היא=נושא, כתבה =נשוא, מכתב = מושא, ש=X, לוואי, X=הסביר את מניעיה (המכתב=נושא, הסביר=נשוא, את מניעיה, כמובן, מושא (כל מה שאחרי "את" הוא מושא).
אם עוד לא נרדמתם אז עליכם לשאול: למה כתבתי ש"המכתב" בפסוקית הוא הנושא, והרי הוא בכלל לא מופיע בפסוקית? זה מצב רגיל מאוד מאוד, שלא חוזרים על שם העצם המתואר, כי אחרת היינו מקבלים צורה מוזרה: היא כתבה מכתב, ש(המכתב) שהסביר את מניעיה.
כלומר במקרה כזה ברור הנושא כי יש קשר (זיקה) חזק מאוד בין הלוואי ובין שם העצם שהוא נלווה לו. לפסוקית כזאת קוראים פסוקית לוואי זיקה. אבל זה שיישאר בינינו. זה לא לבגרות השנה, נדמה לי.
בשיעור הבא: פסוקיות נושא. ביי
